<h1>ספר התרומות שער כ"א חלק ה'</h1>
<h2>דף יט.</h2>
נשאר לנו עדין לברר אם בא המלוה להפרע מן הלקוחות שלא יפרע אלא בשבועה. וכדגרסינן פרק הכותב [כתובות פ"ז ע"א] מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים והנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה. ונוסח השבועה כתבנוה בשער שלישי. ומנכסים משועבדים דקאמרינן, לא שנא דמשעבדי במכר לא שנא דמשעבדי במתנה חד דינא אית ליה, וכדאיתא בגיטין פרק הניזקין [נ' ע"ב]. וכתב הרב בהלכותיו [פרק הכותב שם] מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה, ואע"ג דאיכא נאמנות בשטרו, דלא מהניא נאמנות אלא היכא דהמניה עליה דידיה ועליה דירתיה, אבל לגבי לקוחות לא מהני נאמנות דידיה. ומפיקנא הדין סברא ממאי דגרסינן בפרק האשה [כתובות י"ט ע"א] לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים ולפיכך אינו נאמן. אלמא היכא שחב לאחרים ולית ליה מאי דפרע ליה לא מהניא הודאתו, והא נמי לא מהני נאמנות דיליה לגביהו. וכמו שהאריך בזה בהלכותיו.
ודברים הללו שכתב הרב שהנאמנות שקדם ללקוחות לא יועיל למלוה רחוקים הם מן השכל. וזה אשר כתב עליו הר"א בר"ד ז"ל הא מילתא תמיהא לן טובא, דהתם כבר חב לאחרים מיקמי דליפטריה להאיך, ולפיכך אמרינן דשקרא קאמר ולאשתמוטי נפשיה מבעל חוב דידיה קאמר, אבל הכא שכבר קדם נאמנותו למכירתו, מאי שקרא איכא דניחוש לה, דהא אינהו אפסידו אנפשיהו דזבנו במקום שיש נאמנות. ועוד דקתני בסיפא אינו יכול להשביעה לא אותה לא יורשיה ולא הבאין ברשותה לא הוא ולא יורשיו ולא הבאים ברשותו. ומפורש בתוספתא אלו הן הבאין ברשותה כל שמכרה להם. וכי היכי דהאי באין ברשותה לקוחות, הכי נמי באים ברשותו לקוחות הם, וקתני דאין משביעין אותה במקום נאמנות ותו לא מידי, ע"כ. גם הרב ר' זרחיה ז"ל תפס לרבינו בכך וכתב, וכן יש עלינו לומר בשקדם הנאמנות לשעבוד מהני, ובשקדם השעבוד לנאמנות אינו מועיל, וזה חב לאחרים, וזהו הפסק שראוי לסמוך עליו, ע"כ.
וכתב ה"ר משה בר נחמן ז"ל אבל דברי הגאונים ז"ל פה אחד שאין נאמנות מועיל לגבי לקוחות, וזו הראיה שהביא הר"א בר"ד ז"ל להאמינו עליהם אינה מכרעת. שהרי לפי פשטי השמועה אבא שאול חולק על משנתינו לומר שאין נאמנות מועיל ליתומים לעקור תקנת חכמים שאמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. וכבר נתפרש בדברי קצת המפרשים ואין ספק ולא בית מיחוש דכי היכי דלא מהני ליה לאבא שאול שום נאמנות לגבות מיתומים, כך יש לו לומר בלקוחות אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מהן לא יפרע אלא בשבועה, כשם שאמרו ביתומים. ולמאי דמוקמינן [כתובות פ"ח ע"ב] ר' שמעון כאבא שאול כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה, יורשין וכל שכן לקוחות קאמרינן, וכיון שהלכה כאבא שאול למדנו שאין נאמנות מועיל לגבות מיתומים ולא מלקוחות.
אבל קשה עלינו לדעת ה"ר יצחק ז"ל שפסק כמשנתינו וקאמר דמודה אבא שאול בנאמנות מפורש שגובה מן היורשים בלא שבועה, ואם כן למה לא תגבה מן הלקוחות דהא מתניתין בתרויהו קתני אינן יכולין להשביעה. ואלמלא שזה הדין מוסכם אצל הגאונים היינו יכולין לומר שלא אמרה רבינו ז"ל אלא בנאמנות שלאחר השיעבוד, אבל כיון שנתברר שהראשונים אין מאמינין אותה על הלקוחות ואפילו קדמה נאמנות למכירה, ידענו שלזה נתכוין הרב ז"ל וכו'. ובסוף כתב, ושמא הם מפרשים באים ברשותו דומיא דיורשיו, כלומר שנתן להם כל נכסיו במתנת שכיב מרע, אי נמי במתנת בריא מעכשיו ולאחר מיתה קנו מותר נכסים שלו, שאין זו נפרעת מנכסים משועבדים, שהרי חלק כתובה שלה בני חורין הן אצלה ואינה נשבעת אלא מפני שהיא באה ליפרע מן היתומים, וכל שבאה ליפרע שלא בפניו נשבעת בין מחיים בין לאחר מיתה, וזו וכיוצא בה נאמנות מפורש מועיל לה, שהרי אם היה חייב מודה נפרעת שלא בשבועה, וכל שהודאה שלו הודאה נאמנות מועיל ממנו, אבל שאר לקוחות דשבועתן משום חשש קנוניא, כמו שמפורש בשבועות [מ"ב ע"ב], לא מהני נאמנות, וזה שאמור בהלכות דכל היכא דהוא חב לאחרים וליכא גביה מהיכא דפרע אין הודאתו הודאה, והא נמי דכוותא היא, כלומר דבהא נמי הודאת בעל דין יש בדבר דשמא פרעו למלוה ועכשיו החזיר לו את שטרו כדי לגבות מזה, או שמא שובר היה בידו והוא כובש אותו, שאין לך נפרע ממשועבדים שלא יחזורו הם על הלוה קודם שיפרעו לו כלום. כדאמרינן בגט פשוט [ב"ב קס"ט ע"ב] דאמרינן פיסיה בעל הבית בזוזי. הלכך כיון שאינו נאמן לומר לא פרעתיו מחייבין המלוה לישבע, ואע"פ שקדמה נאמנותו, שהוא הדין והוא הטעם. ונכלל עוד בלשון באין ברשותו ב"ד המשביעין אותה כשהיא נפרעת שלא בפניו. וכן מצינו בגליוני ראשונים שאין נאמנות מועיל אלא לנפרעת בפניו ממנו שהוא משביעה, אבל שלא בפניו לא מהני לה, דכי הימנה דוקא בפניו שאינה מעיזה פניה בו או שמא מפני הנאמנות פרע בעדים ובשובר ואין אנו יודעין בהן, ולפיכך ב"ד משביעין אותה, וכשפירש ולא לבאין ברשותו אין ב"ד משביעין אותה, שרצה ליזוק בנכסיו ועל כל מי שבא ברשותו האמינה. כל זה כתב בספר הזכות.
<h2>דף פז.</h2>
ויש לברר מי שמכר את נכסיו אחר שנשא אשה או לוה אחר שנשא אשה וגרשה ורוצה לגבות מן הלוקח כתובתה, או לגבות את הנכסים ולהפסיד את חובו למלוה, אם צריך להדירה תחלה מהנאה על בעלה. ועל זה שנינו בגט פשוט [ב"ב קע"ג ע"ב] כיוצא בו אמר רשב"ג אף הערב לאשה בכתובתה והיה בעלה מגרשה ידירנה הנאה, שמא יעשו קנוניא על נכסיו של ערב ויחזירנה אחר כך. וכן אם הקדיש את נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ורוצה לגרשה ידירנה הנאה. כדתנן בערכין [כ"ג ע"א] ר' אליעזר אומר כשהוא מגרשה ידירנה הנאה ואחר כך תפרע מן ההקדש, שמא יעשה קנוניא על ההקדש. ודוקא ערב קבלן והקדש צריך להדירה תחלה ואע"פ שגרשה, אבל לוקח, ומלוה אחר שנשא אשה, וגרשה אין מדירין אותה תחלה אלא נשבעת שבועת המשנה כדין כל טורף [כתובות פ"ז ע"א], וגובה כתובתה תחלה. ואם רצה בעלה להחזירה ולישא אותה ועשו קנוניא, יעשו ואין בכך כלום. וכדגרסינן בערכין [כ"ג ע"ב] ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה וגרשה לדביתהו, שלחה רב יוסף [בריה דרבא] לקמיה דרב פפא ערב תנן הקדש תנן, לוקח מאי, א"ל תנא כרוכלא נחשוב וניזיל. נהרדעי אמרי דתנן תנן דלא תנן לא תנן. אמר רב משרשיא מ"ט דנהרדעי, בשלמא הקדש משום רוחא דהקדש, ערב נמי מצוה הוא דעבד ולאו מידי חסריה, אלא לוקח מכדי מידע ידע דאיכא עליה כתובה אמאי אזיל וזבין, הלכך איהו ניהו דאפסיד אנפשיה. ופסק הרב דקימא לן כוותיהו ואין צריך להדירה, ואם יעשו קנוניא ומחזירה יחזיר. ומיהו נשבעת כדין שאר טורפת שלא נפרעה מכתובתה. וכן הלכתא. והיכא שבא ליפרע מלוה מנכסי יתומים גדולים או שלא בפניו אינו נפרע אלא בשבועה. כמו ששנינו בפרק הכותב [כתובות פ"ז ע"א] מנכסי יתומים והנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה. וגרסינן בגיטין [נ' ע"א] יתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים, בין לשבועה בין לזבורית. ודוקא כי מפיק עליהו שטרא בלא נאמנות, אבל בנאמנות מפורש מהני וגובה מן היתומים גדולים בלא שבועה, דמודה אבא שאול [כתובות פ"ז ע"א] לענין יתומים היכא דכתב נאמנות על יורשיו בפירוש, וכמו שפסק הרב בהלכותיו. ובשער י"ד שהקדמנו בררנו דין יתומים קטנים על איזה דרך פורעין בלא שבועה ועל אי זה דרך אין נזקקין להם ואפילו בשבועה, ואימתי פורעין בשבועה.
נשאר לנו עדין לברר אם בא המלוה להפרע מן הלקוחות שלא יפרע אלא בשבועה. וכדגרסינן פרק הכותב [כתובות פ"ז ע"א] מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים והנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה. ונוסח השבועה כתבנוה בשער שלישי. ומנכסים משועבדים דקאמרינן, לא שנא דמשעבדי במכר לא שנא דמשעבדי במתנה חד דינא אית ליה, וכדאיתא בגיטין פרק הניזקין [נ' ע"ב]. וכתב הרב בהלכותיו [פרק הכותב שם] מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה, ואע"ג דאיכא נאמנות בשטרו, דלא מהניא נאמנות אלא היכא דהמניה עליה דידיה ועליה דירתיה, אבל לגבי לקוחות לא מהני נאמנות דידיה. ומפיקנא הדין סברא ממאי דגרסינן בפרק האשה [כתובות י"ט ע"א] לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים ולפיכך אינו נאמן. אלמא היכא שחב לאחרים ולית ליה מאי דפרע ליה לא מהניא הודאתו, והא נמי לא מהני נאמנות דיליה לגביהו. וכמו שהאריך בזה בהלכותיו.
ודברים הללו שכתב הרב שהנאמנות שקדם ללקוחות לא יועיל למלוה רחוקים הם מן השכל. וזה אשר כתב עליו הר"א בר"ד ז"ל הא מילתא תמיהא לן טובא, דהתם כבר חב לאחרים מיקמי דליפטריה להאיך, ולפיכך אמרינן דשקרא קאמר ולאשתמוטי נפשיה מבעל חוב דידיה קאמר, אבל הכא שכבר קדם נאמנותו למכירתו, מאי שקרא איכא דניחוש לה, דהא אינהו אפסידו אנפשיהו דזבנו במקום שיש נאמנות. ועוד דקתני בסיפא אינו יכול להשביעה לא אותה לא יורשיה ולא הבאין ברשותה לא הוא ולא יורשיו ולא הבאים ברשותו. ומפורש בתוספתא אלו הן הבאין ברשותה כל שמכרה להם. וכי היכי דהאי באין ברשותה לקוחות, הכי נמי באים ברשותו לקוחות הם, וקתני דאין משביעין אותה במקום נאמנות ותו לא מידי, ע"כ. גם הרב ר' זרחיה ז"ל תפס לרבינו בכך וכתב, וכן יש עלינו לומר בשקדם הנאמנות לשעבוד מהני, ובשקדם השעבוד לנאמנות אינו מועיל, וזה חב לאחרים, וזהו הפסק שראוי לסמוך עליו, ע"כ.
וכתב ה"ר משה בר נחמן ז"ל אבל דברי הגאונים ז"ל פה אחד שאין נאמנות מועיל לגבי לקוחות, וזו הראיה שהביא הר"א בר"ד ז"ל להאמינו עליהם אינה מכרעת. שהרי לפי פשטי השמועה אבא שאול חולק על משנתינו לומר שאין נאמנות מועיל ליתומים לעקור תקנת חכמים שאמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. וכבר נתפרש בדברי קצת המפרשים ואין ספק ולא בית מיחוש דכי היכי דלא מהני ליה לאבא שאול שום נאמנות לגבות מיתומים, כך יש לו לומר בלקוחות אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מהן לא יפרע אלא בשבועה, כשם שאמרו ביתומים. ולמאי דמוקמינן [כתובות פ"ח ע"ב] ר' שמעון כאבא שאול כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה, יורשין וכל שכן לקוחות קאמרינן, וכיון שהלכה כאבא שאול למדנו שאין נאמנות מועיל לגבות מיתומים ולא מלקוחות.
אבל קשה עלינו לדעת ה"ר יצחק ז"ל שפסק כמשנתינו וקאמר דמודה אבא שאול בנאמנות מפורש שגובה מן היורשים בלא שבועה, ואם כן למה לא תגבה מן הלקוחות דהא מתניתין בתרויהו קתני אינן יכולין להשביעה. ואלמלא שזה הדין מוסכם אצל הגאונים היינו יכולין לומר שלא אמרה רבינו ז"ל אלא בנאמנות שלאחר השיעבוד, אבל כיון שנתברר שהראשונים אין מאמינין אותה על הלקוחות ואפילו קדמה נאמנות למכירה, ידענו שלזה נתכוין הרב ז"ל וכו'. ובסוף כתב, ושמא הם מפרשים באים ברשותו דומיא דיורשיו, כלומר שנתן להם כל נכסיו במתנת שכיב מרע, אי נמי במתנת בריא מעכשיו ולאחר מיתה קנו מותר נכסים שלו, שאין זו נפרעת מנכסים משועבדים, שהרי חלק כתובה שלה בני חורין הן אצלה ואינה נשבעת אלא מפני שהיא באה ליפרע מן היתומים, וכל שבאה ליפרע שלא בפניו נשבעת בין מחיים בין לאחר מיתה, וזו וכיוצא בה נאמנות מפורש מועיל לה, שהרי אם היה חייב מודה נפרעת שלא בשבועה, וכל שהודאה שלו הודאה נאמנות מועיל ממנו, אבל שאר לקוחות דשבועתן משום חשש קנוניא, כמו שמפורש בשבועות [מ"ב ע"ב], לא מהני נאמנות, וזה שאמור בהלכות דכל היכא דהוא חב לאחרים וליכא גביה מהיכא דפרע אין הודאתו הודאה, והא נמי דכוותא היא, כלומר דבהא נמי הודאת בעל דין יש בדבר דשמא פרעו למלוה ועכשיו החזיר לו את שטרו כדי לגבות מזה, או שמא שובר היה בידו והוא כובש אותו, שאין לך נפרע ממשועבדים שלא יחזורו הם על הלוה קודם שיפרעו לו כלום. כדאמרינן בגט פשוט [ב"ב קס"ט ע"ב] דאמרינן פיסיה בעל הבית בזוזי. הלכך כיון שאינו נאמן לומר לא פרעתיו מחייבין המלוה לישבע, ואע"פ שקדמה נאמנותו, שהוא הדין והוא הטעם. ונכלל עוד בלשון באין ברשותו ב"ד המשביעין אותה כשהיא נפרעת שלא בפניו. וכן מצינו בגליוני ראשונים שאין נאמנות מועיל אלא לנפרעת בפניו ממנו שהוא משביעה, אבל שלא בפניו לא מהני לה, דכי הימנה דוקא בפניו שאינה מעיזה פניה בו או שמא מפני הנאמנות פרע בעדים ובשובר ואין אנו יודעין בהן, ולפיכך ב"ד משביעין אותה, וכשפירש ולא לבאין ברשותו אין ב"ד משביעין אותה, שרצה ליזוק בנכסיו ועל כל מי שבא ברשותו האמינה. כל זה כתב בספר הזכות.
<h2>דף צג:</h2>
ויש לנו לברר היכא שהוא חייב לשנים לזה מנה ולזה מנה והאחד מוקדם והשני מאוחר, ואין ללוה נכסים שיספיקו כי אם לראשון. בודאי בזה אע"פ שזכה בהן הראשון אין מורידין אותו לנכסי הלוה עד שישבע שבועת המשנה שלא נפרע הימנו כלום, כדין טורף, שהרי טורף לשני את שלו. ולא מיבעיא אי ליכא נאמנות בשטרא דמוקדם, שאינו נפרע אלא בשבועה ואע"פ שהלוה מודה לו חובו, דחיישינן לקנוניא, אלא אפילו אית ביה נאמנות לא מהני ליה מידי, לדעת הרב אלפסי, דכי היכי דלא מהני נאמנות לגבי לקוחות הכי נמי לא מהני לשיעבוד דמלוה אחר ואינו נפרע הראשון עד שיעשה שבועה לשני, שהרי היו משועבדים לו אלא שטרפה ממנו מפני שזכה בקדימתו. וכדאמרינן בפרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"ג ע"ב] מי שהיה נשוי שלש נשים ראשונה נשבעת לשניה ושניה לשלישית וכו'. ועוד ראיה מדברי הרב ז"ל שהשוה בהלכותיו [כתובות מ"ז ע"ב] הכל לדין אחד. וזה לשונו, ומנכסים משועבדים לא תפרע אלא בשבועה ואע"ג דאית ליה נאמנות, דלא מהני נאמנות אלא היכא דהימניה עליה דידיה ועל ירתיה, אבל היכא דאיכא חוב עליה לאיניש אחרינא או כתובת אשה או לוקח דזבן מיניה לא מהני נאמנות דידיה. ומפיק להאי סברא מהאי דחב לאחרים, וכולה כדאיתא בהלכות. למדנו מדבריו ששני מלוין הבאין לגבות מנכסי לוה ואין ללוה אלא כדי פרעונו של ראשון, שהשני משביעו שבועת המשנה אע"פ שיש נאמנות בשטרו. ואם תאמר לימא מוקדם למאוחר שטרא דידך דילמא פרוע הוא ולא מצית לאשתבועי, ועוד דתשתבע לאו בעל דברים דידי את, והלכך אמאי משתבע מוקדם לשני. והאי טענה ליתה, דכיון דאי משבעינן לשני לא יהבינן ליה מידי, שהרי הקודם ממנו זכה בהם, לית לן לאשבועיה חנם, אבל המוקדם שנוטל חובו אחר שבועתו אמרינן ליה אי בעית לאשתבועי למשקל שקול ואי לא שקלת מידי. מיהו אי בעי להחרים סתם תחלה על כל מי שיודע שאינו פרוע ומשביעו חנם, הרשות בידו, על דרך תקנת הגאונים ז"ל. ואחר כך ישבע הוא ויטול. ודע כי כל אלו ששנינו במשנה שנשבעין ונוטלין אם נפרעין תוך זמן נוטלין שלא בשבועה, [וכמו שבארנו במקומו]. וכן כתב ה"ר משה ז"ל [מלוה ריש פי"ד] שהפוגם את שטרו, או עד אחד מעיד שהוא פרוע, והבא ליפרע שלא בפניו, והטורף מיד הלוקח, והנפרע מן היורש, בין קטן בין גדול לא יפרעו אלא בשבועה. ואם היה החוב לזמן ותבעו בזמנו נפרע שלא בשבועה, ע"כ.
ואיכא מאן דאמר דדוקא יתומים מהני תוך זמן, אבל בא ליפרע מלקוחות אפילו תוך זמן אינו נפרע אלא בשבועה, דהא [היכא] דאודי בשעת מיתה דלא פרעיה גבי מיתמי בלא שבועה ואפילו הכי אינו נפרע ממשועבדים אלא בשבועה, והכא נמי לא שנא. וכן מצוי בתשובה לרבינו האיי גאון ז"ל.
